"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה...ויבז עשו את הבכורה"
עשו בז לבכורה בשני מובנים:
ויבז עשו – עשו אינו מבין באמת את ערכה של הבכורה אולם מכיון שיעקב מגלה בה ענין הוא חושש שמא הוא מפסיד כאן משהו ועל כן הוא משכנע את עצמו שזה מיותר על ידי הבוז שרוכש לבכורה. וכן מוכח מראש דבריו "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"
ויבז עשו – הוא אינו בז במילים אלא כתוצאה ממעשיו. עצם המכירה ליעקב מעידה שעשו אינו מבין את 'גודל הנכס' שבידו ועצם הוויתור על כך הוא הבזיון. משל לתינוק שאינו מבין ערכו של כסף, גם אם יש בידו כסף רב הוא מוכן ליתנו בעד דבר פעוט ערך.
כשאדם מועד וכושל הבעיה היא לא עצם הנפילה כמו השכנוע העצמי שבא לאחר הנפילה. האדם משכנע את עצמו שהוא בסדר.
עשו לאחר המכירה משכנע את עצמו שהוא בסדר "ויבז עשו" כך האדם לאחר המעידה מחפש כיצד לנחם עצמו בכך שמה שעשה – טוב שעשה.
כשאדם ישר עם עצמו הרי ששכנוע עצמי יכול להיות טוב. אי אפשר כל הזמן ללכת מסופק וחסר ביטחון, אולם כשאדם חי באשליות והוא אינו מבין מה יש בידו – השכנוע עשוי להיות לרועץ.
צריכים אנו ללמוד ולהתחזק ולעיין היטב מתי אנחנו ישרים עם עצמנו ומתי אנחנו מרמים את עצמנו.