"וַיִּוָּתֵר יַעֲקב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ...ַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ...עַל כֵּן לא יאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב', כה' – לג')
אחת התובנות היסודיות של הרמב"ן במהלך ספר בראשית – "מעשה אבות סימן לבנים". כלומר, כל אותם ארועים שארעו לאבותינו, רמז יש בהם לעם ישראל לדורותיו.
מאבק זה של יעקב עם המלאך מסתיים במצוה השלישית משלוש המצוות הבודדות שבספר בראשית – איסור אכילת גיד הנשה.
ספר החינוך עומד על הרעיון שבאיסור אכילת גיד הנשה:
"רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר..."
לדבריו באיסור זה, יש בו עידוד לעם ישראל – הבטחת קיום נצחית. חרף כל הצרות שעברו על עמ"י הרי שלעולם לא יכחד ולעולם לא ימחה.
למעשה, איסור זה מהווה תמצית המאבק שבין יעקב ל"איש" (המלאך). יש במאבק זה, רמז לכל אדם. לכל אדם נכונו מאבקים אישיים. מאבקים שאיש מלבדו לא יוכל לעשותם. אך יש בעצם המאבק עידוד ונחמה. כל מאבק, כל התמודדות, כל קושי גם אם נראה שהוא בלתי מנוצח, הרי שאם האדם נאמן ליושרו, לאישיותו ולה', יצליח גם בהתמודדותיו. וכפי שאומר ה'חינוך' ביחס לעם נכונים הדברים גם לאדם הפרטי, למרות הקושי וההתמודדות, יצליח האדם לצמוח ולהתעלות.
הרמב"ן ביחסו לסוגיה זו מצדד בדברי ספר החינוך, אך מוסיף בחיתום הדברים את הפסוק הבא: "ויבא יעקב שלם עיר שכם".
יהי רצון, שנזכה כולנו לצאת שלמים ובנויים מתוך ומכל התמודדויותינו