האבן מוזכרת פעמים רבות בפרשתנו (אחד עשר פעמים). ישנו הבדל מהותי בין יחס יעקב לאבן לבין האחרים. אבן היא קשה. עמידה מול אבן משתקת "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן..".
יציאתו של יעקב מהארץ מלווה בפחד, האבן שתחת ראשו מייצגת את מצב רוחו – קשה. הגילוי האלוקי שבחלומו נוסך אופטימיות האבן הופכת למזבח – יוצק שמן על ראשה והיא "והאבן הזאת...יהיה בית אלוקים". מאותו גילוי יעקב מבין כי ההתמודדות והאתגרים הם עובדה – מעתה צורת ההתמודדות אינה תלויה אלא בו. המפגש עם הרועים מחדד את השיתוק אל מול היצירה – הרועים משותקים "לא נוכל", יעקב לעומתם מבטא כי כשצריך גם אבן גדולה ניתן להזיז.
סיום הפרשה –המפגש המתוח שבין יעקב הבורח ארצה ללבן. גם כאן האבן כשתי גישות "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד"
לבן מכנה את המקום "יגר שהדותא" =עדות הפחד ('יגר' = פחד, 'שהדותא' = עדות) האבן מפחידה משתקת בעוד שליעקב היא נותנת אופטימיות של בניה ויצירה "גלעד".
רבי עקיבא – ארבעים שנה היה 'עם הארץ' עד שראה את המים שוחקים אבנים – שם למד שבהתמדה גם אבן קשה ניתן לרכך.
לתלמידנו היקרים, חניכי 'בני עקיבא' המציינים את שבת הארגון יהי רצון שנשכיל ללכת בדרכו של יעקב אותה המשיך רבי עקיבא, את שמו נושאת תנועת הנוער והישיבה דרך ההופכת אבן לבניה, יצירה והתקדמות.