בשתי נקודות קריטיות עומדות אימותינו ומצילות את חינוך הילדים, תוך שימת לב לחושיהן המחודדים והבריאים .
שרה, רואה את בן האמה מצחק עם יצחק ומבקשת מאברהם לגרש את האמה ובנה. רבקה שומעת את ייעוד הברכות לעשו ומתעלת אותן ליעקב.
שני המהלכים זוכים לגיבוי אלוקי, שרה - "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה"[1]. רבקה "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו...ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך"[2].
שני חושים אלו, הראיה והשמיעה, מהווים גורמים מכריעים בחינוך. הורה ומחנך היודע לתת ליבו לאותם חושים בריאים, פעמים הרבה עשוי לאבחן ולסייע עשרת מונים מיועצים,פסיכולוגים, מאבחנים וכדו' שלרוב היכרותם עם הילד זמנית ומצומצמת.[3]
"חוש השמיעה רוחני יותר מכל החושים, שיש לו תפיסה רק בדבר רוחני ולא בגשמי כלל.ובשמיעה יוכל האדם לדעת מטמונותיו וסתריו של חבירו מה שבלבו נעלם וטמיר שישמע לו בדבורו, מה שאי אפשר בראיה ושאר חושים להשיג אלא הנגלה למראית העין בעולם הזה"[4].
"ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו...ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך...ועתה בני שמע בקולי"[5]רבקה קשובה היטב למה ששמעה מיצחק, היא מבינה כי הגיעה העת הגדולה בה "מועבר המקל". אותו מקל שעבר מאברהם ליצחק עומד לעבור הלאה, זה מה שטמיר ונעלם אצל יצחק וזה מה שהיא שומעת.
יעקב מנגד חושש מהראיה: "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" אך מהעיניים רבקה אינה חוששת: "עלי קללתך" כל עוד "שמע בקולי".
יצחק,לכאורה, בבלבול חושים: שמיעה - הקול קול יעקב, ראיה - עיניו כבדו מזוקן, טעם -מטעמים כאשר אהב, לא נותר אלא מישוש וריח - הראשון מורגש כעשו והשני דו משמעי -"ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'". לאור כל הבלבול יכול היה יצחק להמנע מלברך או לחילופין לקרוא לרבקה שתסייע לו לזהות את המתברך. אך יצחק מחליט כן לברך למרות ועל אף הבלבול יתכן כי הכוח האיתן והמכריע - המכלול! יש כאן חוש שישי -שמיעה! זו האחרונה אינה רק באוזניים, אלא מהווה תובנה פנימית, תובנה לה יצחק מחליט לשמוע ולברך את בנו יעקב.
ולוואי ונשכיל גם אנו בחינוך עצמנו, ילדינו ותלמידנו לשמוע למכלול ולפעול.
[1] בראשית כא', יב'.
[2] שם כח', ד'.
[3] חלילה אינני מזלזל בגורמים המקצועיים הכה חשובים. לא באתי אלא להעצים את ההכרה הבריאה הקיימת בכל הורה ומחנך.
[4] ר' צדוק, 'תקנת השבין' סימן ו'פסקה נו'.
[5] בראשית כז'.