"אמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין " (מסכת שבת דף כג:')
נחלקו הפרשנים מהו הנר המדובר: נר חנוכה (רבנו חננאל) או נר שבת (רי"ף).
מדוע רב הונא לא 'מסגיר' בדבריו על איזה נר מדובר? ומה הראיה לכל אחת מדעות הנ"ל?
בעיון בגמרא, רואים כי דברי רב הונא נמצאים בין חיתום סוגיית נר חנוכה לבין החזרה לדיון בנר שבת, עובדה המאפשרת לכל פירוש להתגדר בביאורו בין לטוען כי מדובר בנר חנוכה ובין לאומר כי המדובר בנר שבת.
אולם מהו העומק הרעיוני באמירה "הרגיל בנר" ללא הסגרת העובדה באיזה נר מדובר?
נר חנוכה ונר שבת מבטאים שני רעיונות שונים עם משמעויות הלכתיות – כמעט – הפוכות, אולם שני הפכים אלה משלימים זה את זה.
נר חנוכה עניינו פרסום הנס, לפרסם את ההצלה הגדולה של המיעוט היהודי אל מול האימפריה היוונית. ממילא מצווה להדליקו על פתח ביתו הפונה לרשות הרבים על החלון או על דלת הבית במקום המחבר בין הפרטי לציבורי, בין היחיד לכלל .
נר שבת משמעותו – שלום בית ולכן מצוותו פנימה, על שולחן השבת, בחדר בו נמצאים בני הבית.
נר חנוכה מופיע פעם בשנה למשך שמונה ימים לעומת נר שבת המודלק מידי שבוע. למעשה היכולת להאיר החוצה, בנר חנוכה, נובעת מתוך שגרת השנה הברוכה בהדלקת נר השבת. דווקא מי שמהדר בשלום בית, שדואג להאיר ולהשקיע במחוז הפרטי יכול לגייס כוחות ולהקרין החוצה גם בנר החנוכה.
'תלמיד חכם' הוא מי שמלמד ומורה תורה לאחרים. כינוי רווח זה אינו מקרי. הוא בנוי משני חלקים. "תלמיד" ו"חכם". עצם הגדרתו ויכולתו של התלמיד חכם להורות לאחרים היא העובדה שראשית כל הוא "תלמיד" בעצמו. מי שמכיר בכך כי תמיד יש מה ללמוד ולאן להתקדם, לעולם רכישת הידע אינה תמה הוא זה שגם עשוי להיות חכם ולהורות לאחרים.
זוג שילדיהם חשופים ומתחנכים לאור הרצוא ושוב שבין ההשקעה פנימה בתוך הבית, בשלום הבית, ומתוך גם יכולת השפעה ונתינה החוצה הם, הילדים עצמם, נעשים כאלה.
מעניין כי הגמרא מעמתת בין שני הנרות. במקרה ואין ידו של אדם משגת לרכוש גם נר שבת וגם נר חנוכה, מכריעה הגמרא כי "נר ביתו (=שבת) עדיף משום שלום ביתו". יש סדר עדיפות ברור, הבית קודם לכל. רק אם יש אפשרות, כוח ויכולת ניתן להשפיע גם החוצה.
כאמור, בהמשך דבריו אומר רב הונא: "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין" מדוע רב הונא מחריג את הנר ומשתמש במילה "הרגיל בנר" ולא "הזהיר בנר" כפי שנקט בשלוש המצוות האחרות?
רב הונא מבקש לחדד כי שתי הבחינות של הנר שפורטו לעיל, ההשקעה פנימה והנתינה החוצה, דורשות התמדה, הרגל וקביעות. אין די באירוע מזדמן, בהתלהבות חד פעמית. אלה לא מחנכים ומגדלים תלמידי חכמים. הקשר שבין "הרגיל בנר" לבין "הויין ליה בנים תלמיד חכמים" אינו קשר מיסטי, מעין סגולה שמי שיקפיד על עצם הדלק הנר יזכה לבנים תלמיד חכמים – זה אמנם חשוב אך לא די בכך. צריך להתחבר לרעיון, לקשר החינוכי העמוק שבין הרגלי הבית הלכה למעשה לבין חינוכם של הבנים וממילא צמיחתם כתלמידי חכמים.
המהרש"א (רבי שמואל איידלס) מדייק כי שלוש המצוות שמציין רב הונא: מזוזה, ציצית וקידוש הן דווקא שייכות לגברים ואילו המצווה הראשונה שמציין רב הונא – נר – מחויבים בה נשים וגברים (הן בנר שבת והן בנר חנוכה וכך פסק השולחן ערוך בהלכות שבת ובהלכות חנוכה).
חובת הנר היא על שני בני הזוג. אין שלום בית ללא השקעה ונכונות משותפת ואין יכולת לתרום ולפעול במישור הציבורי ללא אמון וסיוע הדדי של בני הזוג. כן גם ביחס לחינוך הבנים וצמיחתם – חינוך הילדים הוא חובה של שני בני הזוג. זה לא הפרויקט של אמא ולא משימה רק של אבא. שני ההורים צריכים "להדליק את הנר" ומתוך כך יזכו ל"בנים תלמידי חכמים".