העם בוכה: "ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם...ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" אולם בניגוד לארועים אחריםהכתובת לבכי אינה משה. בכתובים אין האשמה ישירה למשה.
לאור זאת מפתיעה ביותר תגובתו של משה, שכן דווקא כאן תגובתו קיצונית:
"וישמע משה את העם בכה למשפחותיו...ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את כל מסע העם הזה עלי...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...ואם ככה את עושה ליהרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי"נראה כי בבקשת הבשר ישנה אוירה אחרת של בכי. בניגוד לפעמים אחרות, בהם, לכאורה, הבכי מוצדק (חשים בסכנה מצד המצרים, אין מים, מרגישים אבודים ללא משה וכד') הרי שכאן הבכי אינו מוצדק. לא בכדי התורה מדגישה ומרחיבה על מעלתו של המן: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו כטעם לשד השמן" . בבכי זה של העם ישנה כפיות טובה!
זה כבר מביא את משה לטלטלה. בכי לשם הבכי?! לכפור בטובה העצומה של הקב"ה על המן ולבקש עוד מתוך עין צרה? פה, כך נשמע, משה מגיע לתחושה שצריך עוד מנהיגים שישתתפו במשא.
הגמרא אומרת כי "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר"( ברכות לב.') דוקא כשטוב לנו אנחנו שואגים.
צריכים אנו להפנים ולחנך עצמנו ותלמידנו להכיר תודה וטובה. לראות את השפע והטוב שהקב"ה גמל עימנו ולהודות על כך. אכן מותר גם לבקש עוד, אך יש דרך ראויה. דוקא מתוך הכרת תודה על מה שניתן אפשר לבקש עוד.